פסק-דין בתיק ב"ל 10593-10

1.      מונחת בפנינו תביעתה של התובעת להכרה בארוע נפילתה ביום 18.9.2009 כפגיעה בעבודה, כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: החוק).

2.      התשתית העובדתית הצריכה לעניין, הכוללת את הארוע נשוא כתב התביעה, אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, והיא כמפורט להלן:

[א] התובעת, ילידת 25.7.1995, מועסקת כדיילת קוסמטיקה בסניף רשת סופר פארם בגבעת שאול, בירושלים מזה למעלה משש שנים. בשגרה, מועסקת התובעת בהיקף בן 5 עד 6 שעות יומיות.

[ב] ביום 18.9.2009, ערב ראש השנה תש"ע, נפלה התובעת בסמוך למפתן ביתה עת עשתה דרכה מהעבודה חזרה לביתה, ונחבלה בראשה, ברגליה, בשיניה ובגבה.

[ג] כתוצאה מהנפילה נעדרה התובעת מעבודתה משך חודשיים ימים.

[ד] ביום 13.12.2009 הגישה התובעת תביעתה לנתבע. במכתבה מיום 3.3.2010 דחתה פקידת התביעות את התביעה, בהתאם להוראות סעיף 80(1) לחוק מן הטעם שהתאונה לא ארעה עקב סיכוני הדרך אלא כתוצאה מאי יציבות הנובעת ממצב רפואי קודם. מכאן התביעה שבפנינו.

3. ישיבת הוכחות נשמעה ביום 26.6.2012. מטעם התובעת העידה התובעת עצמה.  הנתבע ביכר שלא להביא עדים מטעמו. סיכומי פרשות הצדדים נשמעו בתום הישיבה בעל -פה.

טענות הצדדים

4. לטענת התובעת ביום הארוע, 18.9.2009, שהיה ערב ראש השנה, שרר במקום עבודתה עומס עבודה כבד מהרגיל והיא התבקשה לעבוד משך 6-7 שעות ועד מועד סגירת החנות. זאת מעבר לשעות עבודתה הרגילות וכיוון שיתר העובדות הלכו לביתן. בנסיבות אלה, נאלצה התובעת לעמוד על רגליה במשך שעות ארוכות ללא מנוחה. לטענתה, העבודה המאומצת ביום זה גרמה לה לעייפות רבה ולחולשה באברי גופה, ואלו הובילו לנפילתה בדרכה חזרה לביתה. בעניין זה הדגישה התובעת כי היא נפלה על רגלה הבריאה וכי במשך כל שנות עבודתה לא קרה שנפלה בדרכה מביתה לעבודה ובחזרה. צא ולמד, המאמץ הפיזי הרב לו נדרשה בעבודתה ביום הארוע היה הגורם לנפילתה.

5.      הנתבע מצדו טען כי נפילת התובעת לא נגרמה עקב "סיכוני הדרך", כי אם עקב גורם פנימי הקשור במצבה הרפואי או הפיזי. בנוסף טען הנתבע כי משלא נטען, וממילא לא הוכח, כי התקיימו התנאים להכיר בפגיעת התובעת כמחלת מקצוע או כמיקרוטראומה הרי שנותר לבחון האם ארע לה ארוע חריג במהלך עבודתה. לשיטת הנתבע התשובה לכך היא בשלילה שכן עמידה, עייפות או לחץ מתמשך אינם מהווים אירועים חריגים בעבודה. זאת ועוד, לטענת הנתבע, עמידה ממושכת אינה מהווה לכשעצמה אירוע חריג באשר אינה כוללת בחובה את הנזק הנטען, שכן אפילו לדעת התובעת נפילתה נגרמה עקב התשישות שחשה ביום זה.

דיון והכרעה

6. המחלוקת הנטושה בין הצדדים היא בשאלות האם יש להכיר בנפילת התובעת כבתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק ולחלופין, האם מדובר בפגיעה בעבודה בדרכה של התובעת מן העבודה למעונה כאמור בסעיף 80(1) לחוק.

7. 'תאונת עבודה' מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ" תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודותו אצל מעבידו או מטעמו". שניים הם התנאים להכרה בפגיעה כתאונת עבודה: האחד, קיומה של תאונה, היינו אירוע פתאומי שניתן לאתרו במקום ובזמן. המונח 'תאונה' מלמדנו שלא כל אירוע שאירע למבוטח במהלך עבודתו יזכה אותו בתגמולים, אלא אך ורק אירוע שהוא חריג ופתאומי (בג"ץ 4690/07 המוסד לביטוח לאומי - בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נג(2) 529 (1999)) השני, "תוך כדי ועקב העבודה" כולל אמנם שני מבחני משנה, אך אלו מתמזגים למבחן אחד שמגדיר את הקשר לעבודה. כך, קיומו של יסוד הזמן, מקים חזקה לפיה מתקיים גם יסוד הסיבתיות, כפי שנקבע בסעיף 83 לחוק.

8. מן הכלל אל הפרט: כמבואר לעיל לטענת התובעת, שעות העבודה הארוכות, עמידתה הממושכת ולחץ העבודה החריג ביום הנפילה מבססים קיומו של קשר סיבתי לנפילתה. בראש יאמר, כי לא מצאתי ששעות עבודתה של התובעת ביום הנפילה חרגו משעות העבודה בימי שגרה. כך, בעדותה בפני חוקר המוסד הבהירה התובעת כי משמרת עבודה רגילה הינה בת 5-6 שעות: "בוקר זה מ-9:00, 10:00 עד 15:00 או 16:00. ערב זה מ-15:00, 16:00 עד 20:00, 21:00 משהו כזה" (נ/1, עמוד 1, שורות 10-11). בה בעת העידה כי ביום הנפילה עבדה מ-10:00 עד 16:00 או עד 15:45 (נ/1 עמ' 2 שורה 2). במסגרת חקירתה הנגדית חזרה על עובדות אלה  והבהירה כי " היה יום חג, הייתי צריכה לעבוד עד 14:00 ועבדתי עד 16:00 כי ביקשו ממני..." (עמ' 7, שורה 26). במקום אחר, העידה שלא מן הנמנע כי בהזדמנויות אחרות התבקשה להשאר אפילו 7 שעות (עמ' 5, שורות 10 - 11). נוסיף, כי טענה בדבר עבודה בשעות ארוכות יותר מהרגיל ניתן היה בקלות לתמוך ברישומי נוכחות מתאימים, שהתובעת העידה כי מתנהלים בסופר פארם (עמ' 5 שורות 25 - 32) אולם ביכרה שלא לעשות כן מטעמיה. כללו של דבר, דעתנו היא כי נוכח העובדה שיום הארוע היה ערב חג ציפתה התובעת לעבוד פחות שעות מהמקובל בימים של שגרה.  הדבר לא הסתייע, ועל כן עבדה את אותן שעות להן הייתה מורגלת, ומכל מקום לא עבדה יותר שעות מכרגיל.

9. זאת ועוד. צודק הנתבע בטענתו שלא ניתן לקבוע כי העמידה הממושכת או 'הלחץ בעבודה', קרי, הטיפול האינטנסיבי שנדרש מהתובעת בלקוחות החנות ערב החג, מהווה טראומה שיש להכיר בה כאירוע חריג. אמנם מהימנה עלינו לחלוטין עדות התובעת לפיה ביום הארוע הייתה עסוקה מכרגיל בסיוע ללקוחות רבים שערכו קניות לקראת החג, ובפרט הרבה מתנות לחג שדרשו תשומת לב בבחירתן ובאריזה שלהן, וזאת במיוחד במחלקת הקוסמטיקה (עמ' 5, שורה 14; עמ' 7 שורות 12 - 17)). אולם הלכה פסוקה היא כי לחץ או מתח מתמשך בעבודה, אפילו משתרע הוא על פני ימים או שבועות, אינו עולה כדי 'אירוע חריג'. הדברים נקבעו באשר לארוע מוחי, נזק לבבי (ראו למשל: עב"ל 203/09 ירון אביטל - המוסד לביטוח לאומי (18.3.2010); עב"ל 524/09 ד"ר מיכאל גולן - המוסד לביטוח לאומי (13.6.2012) ולנזק נפשי (עב"ל 187/10 שושנה נחמני - המוסד לביטוח לאומי (25.1.2011), ומקל וחומר, שיש לקבוע כך גם בענייננו.

10. ואם באמור עד כה לא די, הרי שלא שוכנענו כי מתקיים קשר סיבתי בין הנפילה ובין עבודת התובעת ואף אם הייתה מאומצת. אדרבא, שוכנענו כי הנפילה אירעה על רקע תחלואתי קודם של התובעת, הסובלת מבעיות ברגליה מזה שנים ארוכות.

11.   בעדותה בפנינו, ניסתה התובעת לשלול קיומו של קשר בין בעיות קודמות ברגליה לנפילה:

"ש. היתה לך בעיה שקשורה לרגליים ולעמידה לפני זה?

ת. כן, היה. אבל אני לא חושבת שיש לזה קשר לנפילה.